התמכרות למסכים – האם שמעתם על זה פעם? ואם כן, האם לדעתכם יש תופעה כזו? אין לנו צל של ספק, שכולכם עניתם "כן" לשתי השאלות האלה. רק מעטים יודעים, שההתמכרות הזו אינה נכללת בספר האבחנות הפסיכיאטרי (DSM). כי בשונה מהתמכרויות אחרות, כמו סמים, אלכוהול, אכילת יתר, שבהן הנזקים הברורים והגלויים לעין מעידים שהמתמכר חצה את הגבול ואיבד שליטה, איך נגדיר מתי מישהו מבלה יותר מדי זמן מול המסך? האם אפשר בכלל להגדיר? ואז איך נדע אם הצלחנו לטפל? כי הרי כיום אי אפשר לנתק אדם כליל מהמסך. הוא חיוני בעבודה, בלימודים וגם מבחינה חברתית.
התמכרות למסכים קורית בנסיבות שונות; אחת מהן היא המעבר משימוש רגיל וסביר, למשל משחק מחשב במשך שעה בסוף היום, לשימוש מופרז שמעיד בעצם על התמכרות – משַחקים עשר שעות רצוף, במקום ללכת לישון. מצב התמכרות אחר הוא שימוש במסך כדי לווסת את מצב הרוח. הנה משפטים ששמעתי אצלי בקליניקה: "אני מרגיש משועמם, אז אני שורף את הסופ"שים מול סרטונים ביוטיוב." "הרגשתי כל כך בודד, שביליתי שעות ולילות בצפייה בסרטי פורנו." מנעד השימושים רחב מאוד, אבל הנפוצים שבהם הם רשתות חברתיות, משחקי מחשב (כולל משחקי הימורים ומשחקי רשת למיניהם), קניות, צפייה באתרי ובסרטי פורנו, צפייה בסדרות ובסרטים וצריכה מופרזת של תוכני אקטואליה.

המרדף אחרי דופמין

המנגנון הביולוגי של ההתמכרות, או לפחות החלק הקל להמחשה שבו, הוא פשוט. כל מה שגורם לנו הנאה מפריש במוח חומר שנקרא דופמין. הפרשה מהירה של דופמין מייצרת רצון וצורך הולכים וגוברים במנה הבאה של החומר. עניינים כמו יחסים או הצלחה מקצועית דורשים הרבה עבודה קשה, אבל תגמול הדופמין בעבורם "איטי". התחברות למסך, לעומתם, היא כמו מנת סם – היא זמינה, משפיעה מהר, פורקת את המתח, והתגמול מידי וזמין.

התמכרות למסכים – איך מזהים?

אפשר לנסות להצביע על מספר דגלים אדומים:

• אתם מבלים מול מסך זמן רב הרבה יותר ממה שתכננתם.
• אתם רוצים להפסיק לצרוך מסכים, אבל לא יכולים.
• אתם משקיעים במסכים המון זמן – בהשגת זמן מסך, בעיסוק בכל מה שקשור למסכים או בהתאוששות משימוש מוגזם בהם.
• אתם נמשכים אליהם יותר מאשר לדברים אחרים.
• התקיעות מול המסך מחבלת לכם בעבודה או בלימודים, אבל אתם ממשיכים.
• אתם תקועים במסכים, גם כשאתם מבינים שאתם הורסים מערכות יחסים משמעותיות.
• אתם משתמשים במסכים, גם כשהשימוש מסכן אתכם (בנהיגה למשל).
• אתם ממשיכים להשתמש בהם, גם כשהם יוצרים או מחמירים בעיה פיזית (כאבי צוואר למשל) או נפשית (דיכאון או חרדה למשל).
• אתם זקוק למינונים הולכים וגדלים כדי להרגיש כמו פעם (הפלאפון מתריע על עלייה שבועית בזמן המסך…).
• שכחתם את הנייד ברכב או בבית. עד שלא תחברו אליו מחדש, תהיו בלחץ.

התמכרות למסכים – מבט מהצד

לצופה מהצד, הרוצה להבין אם הילד שלו מכור או, במציאות הנוכחית, אם ההורה הקשיש שלו מכור, מומלץ להתחקות אחרי הסימנים האלה:
צמצום חברתי הולך וגובר (הילד מסתגר בחדר, הקשיש מצמצם את שיחותיו עם הילדים והנכדים) וצמצום בכלל – פחות חברים, פחות תחביבים, פחות שינה, פחות אנרגיה (!), פחות תיאבון, פחות יכולת להפיק הנאה מדברים רגילים (חוגים, ארוחות חג, מפגש עם נכדים ועוד).
שקרים והסתרות – מכורים, גם אם אינם שקרנים מטבעם, נוטים לסלף ולהמעיט בחומרת העניין. אם תשאלו את בנכם כמה שעות הוא בילה מול המסך, הוא ינקוב במחצית מהזמן האמיתי. אם תשאלו את עצמכם כמה שעות ביום אתם מבלים בווטסאפ או באינסטגרם או בכל רשת אחרת, מן הסתם תספקו לעצמכם הערכת חסר לזמן שאתם אכן מבלים בהן (כן, גם זמן שירותים נחשב, וזה מאוד לא בריא).
החמרה לא ברורה במצב הגופני – גוף ונפש קשורים, ועוד איך קשורים. התמכרות יכולה להתבטא במנעד שלם של תופעות, החל בכאבי שיניים (ורגישות שלא הייתה בעבר), דרך מוּעדוּת לשפעת לסוגיה ווירוסים למיניהם וכלה בכאבי גב ושרירים ובדלקות מפרקים.
ירידה קוגנטיבית – אדם מכור על פי רוב ישן פחות טוב, שוכח יותר, מרוכז פחות וככלל מאבד מהחדות שלו. לירידה קוגניטיבית יש השלכות מרחיקות לכת על בני נוער הבונים את היכולות ואת הביטחון העצמי שלהם במסגרות הלימוד, ולא פחות על קשישים המבקשים לשמור על תפקוד קוגניטיבי תקין שנים רבות ככל האפשר.
חרדה ודיכאון – הולכים יד ביד עם התמכרויות, ועלולים להביא למצבי אובדנות, במיוחד כשהם כרוכים בצמצום חברתי ובהידלדלות מעגלי התמיכה הסובבים את האדם.

התמכרות למסכים – טיפול

נשוב ונאמר: קשה מאוד להעריך את חומרת ההתמכרות למסכים, וקרוב לוודאי שהמכור יכחיש, ימעיט ויסביר שמדובר בשימוש רגיל ומתבקש. כדי לא להיגרר אחריו, ולעצור בטרם המצב מחמיר, חשוב לפנות מוקדם ככל האפשר לאיש מקצוע, לצורך הערכה מקצועית ומסודרת של הבעיה.
כאמור, אי אפשר פשוט "לנתק" אדם מהמסך. כשמדובר בבני נוער, שואלים אותנו תדיר שאלות כמו "אז אולי יעזור פשוט להוציא את הסוני מהבית?". אז זהו, שלא. מכיוון שהתמכרות היא מנגנון הגנה, שעל פי רוב מסתיר מתחתיו בעיה רגשית עמוקה יותר, נדרשת התערבות פסיכולוגית כפולה:
סיוע בצמצום השימושים כאן ועכשיו – לא לזרוק את הסוני, אבל לנטר ולהגביל את השימוש בו בהסכמת כל הצדדים, ולפעול בהדרגה לצמצום הפעילות במידת האפשר;
יצירת קשר טיפולי עמוק – קשר טיפולי טוב מאפשר לחשוף קונפליקטים מודעים (כגון חרם כיתתי) ולא מודעים (כגון קושי ראשוני ליצור קשר בין אישי בריא).
בד בבד אנחנו מציעים במיינדמי (MindMe) גם את אלה: הדרכת הורים (וגם הדרכת בני זוג כשמדובר במבוגרים), המלמדת בשיטת "מקרים ותגובות" איך לתמוך במכור בדרך הנכונה לו ולתהליך; קבוצת מכורים, כשמחליטים שתהיה יעילה למכור; מעקב פסיכיאטרי – אף שאין "כדור קסם" להתמכרות, לפעמים אפשר להציע תרופות המקילות את ההתמודדות, והמסייעות בקשיים נלווים, כמו פגיעה בשינה או עצבות). רק התערבות מהירה של צוות רב תחומי מאפשרת מענה מדויק ומקיף דיו להפרעה כה חמקמקה, הפוגעת בצורה כה קשה באנשים רגילים, שהם ממש כמוני וכמוכם.